מהי לשון הרע

ההגדרה של לשון הרע מצויה במשפט העברי ובדיני לשון הרע המודרניים של ישראל. בסקירה להלן, נתמקד בהגדרה החלה בדיני לשון הרע המודרניים, שכן ההגדרה של לשון הרע על-פי המשפט העברי חלה בעיקר בבית הדין לצדק של העדה החרדית, ותחולתה בבתי המשפט האזרחיים משנית להגדרה על-פי החוק.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 מגדיר מהי לשון הרע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;"

חשוב לציין, כי הציבור ואף חלק מעורכי הדין המתמחים בלשון הרע נוטים לשגות, כי  תנאי בל יעבור לתחולת חוק איסור לשון הרע הוא פרסום מידע מכפיש שאינו נכון. עם זאת, גם מידע נכון אודות אדם אשר יש במידע כדי לבזותו את הנפגע, יכול להיחשב כעוולת לשון הרע או כעוולת פגיעה בפרטיות (עוולת הפגיעה בפרטיות הינה עוולה משיקה ומעין אחות תאומה לעוולת לשון הרע, ראו: פגיעה בפרטיות).

וכך תיאר כב' השופט שמגר (עוד לפני חקיקת חוק הגנת הפרטיות) את הקשר משלים בין דיני לשון הרע לדיני הגנת הפרטיות:

"החוק מגבש כללים, אשר מגמתם ליצור הגנה יעילה על זכותו של הפרט שלא להיפגע על-ידי פרסומי לשון הרע ובכך קרוב התחום שבפנינו

לדיני הפרטיות (PRIVACY) המבקשים למנוע פלישה בלתי-מורשית או בלתי-מבוקרת לרשות היחיד…הבעייתיות המתעוררת בתחום זה של המשפט אינה נצמדת רק לצורך בהגדרת מהותו של המעשה האמור או של הפגיעה הנובעת ממנו, אלא בכך שהן לגבי איסורי לשון הרע והן לגבי ההגנה על הפרטיות, מתעוררת שאלת התחימה ביניהן לבין הזכות לחופש הבעת הדעה."

עא  723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, ו-3 אח' נ' חברת החשמל לישראל פ"מ לא(2) 281, עמ' 293.

כך למשל, פרסום מידע נכון, אשר מבזה את הנפגע ו/או פוגע בצנעת הפרט של הנפגע יכול להוות לשון הרע ופגיעה בפרטיות, אולם, אם המפרסם יוכל להראות כי הפרסום נעשה בתום לב והיה עניין ציבורי בפרסום המידע, יוכל ה"מעוול" להיות פטור.

איך קובעים אם הפרסום מבזה, משפיל או משים ללעג?

ברי, כי כל אדם נעלב או נפגע מאמרות אחרות. יכול אדם אחד לפרש אמרה כמשפילה אך אחר לא יראה בכך ביזוי.

כך נאמר שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. יש אנשים אשר יראו בעירום פורנוגרפיה וביזוי האדם נשוא העירום ויש שלא יראו בכך ביזוי או השפלה.

על כן, עולה השאלה מהו המבחן לקיומו של ביזוי, השפלה או לעג. האם זהו מבחן סובייקטיבי – מה חש הנפגע וסביבתו, או שמא מבחן אובייקטיבי – מה רואה החברה כפרסום מבזה, משפיל או מלעיג את הנפגע.

שאלה זו נענתה בפסיקת בית המשפט העליון כבר לפני כחמישה עשורים, בשנת 1956 בפסיקתו של השופט לנדוי:

"בבואו לפסוק אם היה בפרסום כדי להוציא שם רע…היינו לשים אדם לשנאה, לבוז או ללעג הכלל, מודד בית המשפט את מידת הפגיעה לא על-פי רגישותו האישית של התובע הרואה עצמו נפגע. אלא על-פי השקפתם של "כלל החברה של כלל החברה של בני אדם ישירי מחשבה."

ע"א 68/56 רבינוביץ נ' מרילין, פ"ד יא 1224, עמ' 1226.

במילים אחרות, השאלה האם דבר מה מהווה לעג או בוז, תיקבע על-פי השאלה מה יחשוב השופט בדין, האם האמרה תיתפס בתודעתו ככזאת, אשר הציבור עלול לראות בה לעג או בוז כלפי הנפגע. כמובן, שאם ישנן פסיקות קודמות אשר נקבע בהן כי אמרה מסויימת יש בה כדי לשים ללעג או לבוז את הנפגע, יהיה בכך כדי לסייע בשכנוע השופט היושב בדין.

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

כתיבת תגובה